תקצירו של הסרטון:
במשך שנים הפסיכולוגית קלי מק'גוניגל אמרה למטופלים שהסטרס, המתח, עושה אותם חולים. מחקר שנחשפה אליו שינה את דעתה. המחקר עקב אחרי עשרות אלפי מבוגרים בארה"ב במשך כשמונה שנים, ובתחילתו נשאלו הנבדקים: "האם מתח מזיק לבריאותכם?". במהלך שנות המחקר ראו החוקרים באופן מובהק שיותר אנשים שחוו סטרס והאמינו שהוא מזיק להם מתו, מאשר אלו שלא האמינו בכך. למעשה בקבוצה שלא האמינו שסטרס מזיק לבריאות אפילו מתו פחות מאלו שהיו נתונים תחת סטרס נמוך.
מק'גוניגל הגיעה למסקנה ש"כשאתם משנים את דעתכם בנוגע למתח, אתם יכולים לשנות את תגובת הגוף למתח".
במחקר שנערך באוניברסיטת הרווארד, לפני שחלק ממשתתפי המחקר נכנסו למבחן "מלחיץ", נאמר להם שסימני סטרס מועילים להם: "דפיקות הלב מכינות אתכם לפעולה. אם אתם מתנשמים, זו לא בעיה, זה מזרים יותר חמצן למוח". משתתפי המחקר שלהם נאמר זאת היו הרבה יותר רגועים, פחות חרדים ויותר בטוחים בעצמם. הממצא המפליא היה תגובת הגוף לסטרס: במצב סטרס רגיל הלב פועם חזק יותר ומהיר יותר וכלי הדם מכווצים יותר, מה שגורם בסטרס כרוני למחלות לב, ואילו אצל משתתפי המחקר כלי הדם נשארו רפויים למרות שהלב פעם חזק יותר ומהיר יותר. זהו מצב בריא של כלי הדם.
מכך הוסק, שיש חשיבות לאופן שבו חושבים על מתח.
בפעם הבאה שבה לבכם יהלום מרוב מתח, הזכרו בתקציר זה וחשבו לעצמכם: "ככה הגוף שלי עוזר לי להיערך לקראת האתגר הזה". אם תסתכלו כך על לחץ, גופכם יאמין לכם ותגובת הלחץ שלכם תהיה בריאה יותר.
עוד משהו שלא הוערך הוא שהסטרס, הלחץ, עושה אותנו יותר חברותיים. בעת סטרס מופרש הורמון אוקסיטוצין. זהו הורמון שמכונה גם "הורמון החיבוקים", משום שהוא מופרש בעת שמתחבקים. מה שמיוחד בהורמון הזה הוא שהוא מכוון את המוח לאינסטינקטים החברתיים שלו. הוא מכוון אותנו לעשות דברים שמחזקים יחסים קרובים. האוקסיטוצין גורם לחשוק במגע גופני עם ידידים ובני משפחה, מגביר את ההזדהות הרגשית ואת נכונותנו לעזור לאנשים שחשובים לנו ולתמוך בהם. תגובת הסטרס מניעה אותנו לחפש תמיכה. תגובת הלחץ הביולוגית שלנו דוחקת בנו לספר למישהו איך אנחנו מרגישים, במקום "לשמור בבטן". היא באה להבטיח שנשים לב כשמישהו בחיינו נתון במצוקה, כדי שנוכל לתמוך איש ברעהו. כשאנו חווים קושיי בחיים, תגובת הלחץ מבקשת להבטיח שנהיה מוקפים באנשים שדואגים לנו.
האוקסיטוצין בגוף מגן על מערכת כלי–הדם מפני השפעות הלחץ. זהו גורם אנטי–דלקתי טבעי. הוא גם עוזר לכלי הדם שלנו להישאר רפויים בזמן מתח. ההשפעה על הלב היא הכי מגניבה: הלב מצויד בקולטנים עבור הורמון זה, והאוקסיטוצין עוזר לתאי הלב להתחדש ולהחלים מנזקי הסטרס. הורמון הלחץ הזה מחזק את הלב.
מחקר מדהים אחרון שמוצג בסרטון עקב אחרי 1,000 מבוגרים בארה"ב, בין הגילים 34 עד 93, והוא החל עם השאלה "כמה סטרס חווית בשנה האחרונה?" וגם "כמה זמן הקדשת על–מנת לעזור לחברים, לשכנים, לאנשים בקהילתך?". בנוסף בדקוו החוקרים רשומות ציבוריות במשך 5 השנים שלאחר השאלון כדי לדעת מי מהנבדקים מת.
הבשורות הרעות: כל חוויית מתח רצינית, כמו קשיים כלכליים או משבר משפחתי, הגבירה את הסיכון למות ב-30%. אבל זה לא היה כך לגבי כולם. אנשים שהקדישו זמן לדאגה לאחרים לא הפגינו שום עליה בתמותה עקב מתח. אפס! הדאגה יצרה עמידות. שוב אנו רואים שההשפעות המזיקות של המתח על בריאותנו אינן בלתי–נמנעות. האופן שבו אתם חושבים והאופן שבו אתם פועלים עשויים לשנות את חוויית הלחץ שלכם, וכשאתם בוחרים ליצור קשר עם אחרים הנתונים בלחץ, בכוחכם לחולל עמידות. אמנם לא בהכרח נחפש אחר חוויות מלחיצות בחיינו, אבל הנתונים המדעיים האלה הקנו לנו הערכה חדשה לגמרי לגבי המתח. המתח נותן לנו גישה אל לבנו – הלב הרחום שמוצא חדווה ומשמעות בקשר עם אחרים, הלב הממשי וההולם שלנו, שעובד כה קשה כדי להעניק לנו כוח ומרץ. כשאנו בוחרים לראות כך את המתח, אנחנו לא רק מתמודדים טוב יותר עם המתח, אלא גם מצהירים שיש לנו אמון בעצמנו, שנצליח להתמודד עם אתגרי החיים, ושאנחנו זוכרים שאנו לא חייבים להתייצב מולם לבדנו.
בראיון בסוף הסרטון, הפסיכולוגית קלי מק'גוניגל טוענת שהרדיפה אחר משמעות טובה יותר לבריאות מאשר הנסיון להימנע מחוסר–נוחות. הדרך הטובה ביותר לקבל החלטות היא ללכת בעקבות מה שנותן משמעות לחייך ולהאמין שתצליח להתמודד עם הלחצים שיבואו.